השלכות מגפת הקורונה על הפרט, החברה והמשפחה

ההתמודדות עם מחלת הקורונה מעמידה כל אחד מאיתנו בפני מצב חדש, ועם הצורך להסתגל למציאות שלא הכרנו. על אף שבמדינת ישראל רגילים להתמודד עם משברים, המשברים שאנו מכירים הם לרוב בטחוניים, בעלי גבולות ברורים וזהות ברורה של האויב, וכך גם הכלים העומדים לרשותנו להתמודד עימם הינם ברורים (צבא, חוסן חברתי ועוד). על אף ההשלכות הקשות שעלולות להיות לאיומים הבטחוניים, אותו איום הוא יותר תחום ויש לנו ניסיון וידע רב יותר בהתמודדות עמו. הקורונה מציבה איום שהוא אינו מוגדר, אשר הסתנן אל תוכנו, ומולו קיימת אי וודאות באשר לכלים שלנו להתמודד איתו. מצב זה של אי ודאות יוצר חרדה, שכן חרדה צומחת על קרקע של אי ודאות ומחלישה נפשית. 

מהם השינויים וההבטים המשמעותיים הכרוכים בהתמודדות עם מחלת הקרונה?

חלק מהמסרים שהועברו לציבור ברמה הגלובלית הם מסרים שמנוגדים לחלוטין להיותנו יצור חברתי. בדרך כלל אנו מקדמים את הקרבה והאינטימיות כמשאב שמאפשר לנו להתמודד מול מצבי לחץ חיצוניים או פנימיים ואילו עתה, אנו מקבלים מסר מנוגד שקיבל שם מאד בעייתי "ריחוק חברתי", במקום השם שהיה יותר הגיוני שיתקבל של "ריחוק פיזי". המסר שצמד המילים "ריחוק חברתי" מעביר הוא שהחברה, אשר הייתה גורם מחזק, הופכת להיות גורם מסכן. למסר הזה יש השלכות על כל אחד מאיתנו כפרט.

משבר סמכות ו"למידה חברתית"

במסגרת אי הודאות, ניכר כי גם בקרב גורמי ההנהגה, בארץ ובעולם, אין ידע לגבי כיצד להתנהג במצב החדש. אין ספק שלא המדינה ולא העולם היו ערוכים למגפה ולהתמודדות עמה. במצב כזה, נוצר ואקום סמכותי. אמנם יש את התקנות הממשלתיות שכביכול נותנות הוראות, אבל העברתן בצורה ברורה ומובנת לציבור לקתה בחסר שלא לדבר על כך שהן הופרו בצורה בוטה על ידי המנהיגים שלנו ואף סתרו אחת את השנייה לעתים קרובות לאורך הדרך. במסגרת אי הודאות, האוירה הציבורית של היעדר אמון בהנהגה, מגבירה את החרדה והמבוכה של הציבור בהתמודדות עם המגפה.

כדי להתמודד, הפרט פונה ל"למידה חברתית". המשמעות של למידה חברתית היא שכל אחד מנסה להבין כיצד להתנהג, על פי התנהגות הרוב. כל אדם פונה לחברה שלו, בין אם זה לשכנים, לחברים, למשפחה או למדינות שכנות, כדי לקבל מידע על איך להתנהג בסיטואציה החברתית.

ניתן לראות זאת באופן מובהק בדוגמה של משבר הביצים: על אף שראש הממשלה הצהיר כי אין משבר במזון או מחסור, אנשים התחילו לקנות ביצים בכמויות, וכולם החלו להעתיק את התנהגות חבריהם ולקנות גם הם ביצים, וכך נוצר מחסור.

הדבר דומה למשבר הסמכות ההורית, שקיים עוד מלפני תקופת הקורונה; בעידן הרשתות החברתיות הסמכות עוברת מההורה לרשת. ילדים ומתבגרים נוטים לקבל את רוב המידע שלהם מחבריהם ברשתות החברתיות ובאינטרנט.

אז מה קורה כאשר אומרים לנו שהמרחב הציבורי, בו חלק גדול מחיינו מתנהלים, הופך לזירת קרב?

עם תחילת ההגבלות, קיבלנו הוראה להיכנס הביתה. המשמעות של זה היא שכל אחד מאיתנו חזר למשפחה הגרעינית שלו וכך התחדד לנו האם ועד כמה המערכת הגרעינית שלנו הייתה מכילה, גמישה ובריאה.

אם נקודת הפתיחה של המערכת המשפחתית היא בעייתית, זה עלול להביא לכל מיני תגובות שעלולות אף להיות הרות אסון. כך רואים למשל עלייה במספר האירועים באלימות במשפחה ובתגובה לכך הוקם "הקו השקט" שמאפשר לנשים במצוקה לפנות באמצעות ווטסאפים והודעות לסיוע, כדי לאפשר פנייה גם כשכולם בבית. אלימות ומריבות תכופות ונשנות הן תוצאה של מערכות יחסים שכנראה כבר היו במשבר לפני הקורונה, ובמהלך הקורונה נכנסו למצבי אי ספיקה.

כמובן, שבמצבי קיצון כמו זה, בהם המרחב האישי שלנו מצטמצם, עולים קונפליקטים גם במערכות בריאות ובמשפחות בהן הקונפליקטים לא עלו בעבר. היקף החיכוך בין בני המשפחה הולך וגודל, החרדות עולות, חלק משמעותי מהאוכלוסייה נמצא במצב של אבטלה או חווה ירידה משמעותית בהכנסות ויש לכך השלכות על משפחות רבות. גם אנשים שחיים לבד, עלולים לחוות בדידות גדולה כעת בשל ההגבלות על המרחב הציבורי והחברתי.

האם יש אנשים שחווים את הבידוד והסגר בצורה נעימה ומפיקים מהם תועלת?

בהחלט, מנגד, ניתן גם לראות אנשים שחווים את החוויה של הבידוד והסגר באופן מאד נעים. פתאום סדרי העדיפויות משתנים, מתחילים יותר להסתכל על מה שיש במקום על מה שאין, פחות מתחרים באחרים ומתמקדים בתא המשפחתי ובמערכות היחסים הקרובות.

בנוסף, הרבה אנשים חווים פחות עומס מהעבודה, חלק אנשים עובדים מהבית ויכולים לרווח את שעות העבודה, הילדים לא נמצאים בבית הספר, וש לכך השלכות לטוב ולרע. אחת מההשלכות החיוביות היא שניתן כעת להתמקד בפעילויות אחרות מלבד העבודה.

הזמן הפנוי שנפתח במרחב הביתי מאפשר להרבה הורים להכיר את הילדים שלהם. בשגרה לפני הקורונה, תמיד היה לחץ של עבודה ושל לימודים והורים נתנו לילדים שלהם להסתגר בחדר שלהם במשך שעות. כיום, יש יותר צורך ורצון לראות מה קורה בתוך החדר, ונוצרה תקשורת חדשה בין הורים לילדים, הכוללת שיחות, משחקים משותפים ומעורבות גדולה יותר בחיים אחד של השני.

הרבה הורים למדו להכיר מחדש את הילדים שלהם, וזמן האיכות שכמעט והצטמצם למספר דקות בשגרת היומיום קיבל מקום חדש וכולם מרוויחים מזה. ניתן לראות גם התקרבות בין אחים וערבות הדדית שנוצרה מהמגפה, כאשר לכל אחד יש אחריות כעת בשמירת בריאותו של האחר, וזה מקבל משנה תוקף גם בתוך הבית.

עם כל זה, הקורונה הכריחה אותנו להגדיר מחדש את חוקי המשחק במרחב המשותף. בנוסף, מרכיב הזמן של התקופה שהולכת ונמשכת גם מתחיל לשחק תפקיד וליצור השלכות.

כיצד הפקטור של משך תקופת הסגר משחק תפקיד בתוך המשפחה?

ניתן לראות שכבר הרבה אנשים מגיעים למצב של רוויה ורצון לחזור לשגרה. אפילו הילדים כבר רוצים לחזור לבית הספר, כי מתגעגעים לחברה ולחברים. אין ספק שהזום וההוראה מרחוק סייעו בתקופה זו, אבל כולם מבינים שזו לא חלופה ממשית לפעילות לימודית ולשגרה חברתית. ההורים גם כן כבר רוצים וצריכים את האוטונומיה שלהם ואת הבית לעצמם, שכן הבית הפך להיות באופן ממשי הבית של כולם והצמצום של המרחב האישי גורם למצוקה.

לצד זאת, גם המכבש הכלכלי מתחיל לתת את אותותיו. אנשים רוצים לחזור לעבודה הן להתפרנס והן לטובת אינטראקציה עם האחר.

מהם השינויים שאתה צופה בחברה בעקבות המגפה?

הגדרה מחדש של סביבת העבודה

רואים יותר ויותר עבודה מהבית וזה מעלה קונפליקט משמעותי של יכולת לשמור על גבולות בין עבודה לבית. כאשר הגבולות מטשטשים, אנחנו נמצאים בבעיה, כי לא שמים לב למעבר הגבול הזה שאינו חד כאשר נמצאים באותו מרחב פיזי. הדבר מצריך תשומת לב יתירה, הנדרשת כדי לשמור מפני טשטוש הגבולות והשאבות למרחב התעסוקתי על חשבון המרחב האישי, המשפחתי ופעילות הפנאי.

שירותים מקוונים

בעזרת צמצום המרחב הציבורי הפיזי, למדנו שלמעשה ניתן להיות בקשר עם הרבה מאד אנשים בנקודת זמן אחת באמצעות טכנולוגיה, וכך לקבל מהם אינפורמציה ולשאוב מהם כוחות גם במרחב הוירטואלי. זה דבר מהותי שאנחנו רואים במערכות כלכליות, מערכות הבריאות, מערכות עסקיות וכו' שרובן נאלצו לעבור לזירה הוירטואלית. כך, גם כל מי שהיה סקפטי בעבר, נאלץ כעת להיכנס למרחב הוירטואלי ולסגור את הפער שלו. תהליך זה ככל הנראה נמצא כאן כדי להישאר בעצימות כזאת או אחרת והוא הולך גם לשנות ולקבוע באופן מסוים את התקשורת בינינו.

ד"ר ערד קודש, פסיכיאטר, מנהל מערך בריאות הנפש בקופ"ח מאוחדת, מרצה בכיר בחוג לבריאות נפש קהילתית, אוניברסיטת חיפה.