דיני מזונות - בדרך לשוויון בנטל הכלכלי בגידול הילדים

הייתה זו שנת 2006 שבה חל ציון דרך משמעותי ביחס של בתי המשפט למזונות ילדים. עד אז, בתי המשפט יישמו הלכה למעשה את החוק הקובע חובת מזונות מוחלטת על האב ללא "הנחות”. מאחר שחובת מזונות ילדים בישראל נקבעת לפי ה"דין האישי", על הורים יהודים בישראל חל הדין העברי, המטיל חובה מוחלטת על הגבר לזון את ילדיו. יישומו של דין זה יצר לא מעט מצבים אבסורדיים שבהם גם כאשר האם משתכרת הרבה יותר מהאב, וגם כאשר שני הצדדים נושאים במידה שווה בנטל גידול הילדים והאב זן את ילדיו באופן ישיר, למרות זאת, הוא נדרש לשלם לאם "מזונות ילדים”. 

רבים מאמינים כי העת הנוכחית היא שירת הברבור של מציאות מעוותת זו, וכי שנים רבות של אי צדק מגיעות לקצן. בבתי המשפט מתקיימת בשנים האחרונות מהפיכה שקטה שמתקנת אט-אט את המעוות, עוד בטרם המחוקק ישלים בעצמו את מלאכת הצדק הכה מתבקשת. 

ועדת שיפמן שמונתה ע"י משרד המשפטים לשם בחינת נטל המזונות, הגישה המלצותיה ב2012, ולפיהן ראוי לקבוע נוסחה ברורה של מזונות שיחושבו עפ"י שני פרמטרים: האחד, יכולת ההשתכרות של כל אחד מההורים; והשני, זמני השהות של כל אחד מההורים עם הקטינים. מסקנות אלה טרם יושמו ע”י המחוקק. 

אולם את מה שלא השלים המחוקק, מבצעים בתי המשפט הנותנים פרשנות יצירתית לדין העברי הנכפה עליהם. אותה פסיקה פורצת דרך משנת 2006 שבה נקבע כי ניתן להפחית במעט את מזונות האב בהתקיים נסיבות מסוימות ובכפוף לכך שידובר במשמורת משותפת - זהירה, צרה ומוגבלת ככל שהייתה - שימשה יריית הפתיחה לתהליך השינוי הנוכחי שעדיין מתהווה. מאז אותה פסיקה, עוד ועוד פסיקות מלאות תעוזה גודשות טיפין-טיפין את היכלות הצדק, וקביעות המשקפות נטייה ברורה של תיקון המעוות יוצאות לאור, כך שלעתים נראה שמה שלא ישכיל לבצע המחוקק, יבצעו השופטים בפועל, תוך שהם מוצאים דרכים יצירתיות לחלוקה שוויונית בנטל הכלכלי של גידול הילדים.

בתחילה היו אלה פסקי דין שקבעו שבמקרים שבהם האם משתכרת יותר מהאב באופן משמעותי, תישקל הפחתה במזונות שהאב יחויב לשלם. בהמשך אף נקבעו פסיקות שלפיהן, במקרים בהם לשני ההורים הכנסה דומה והמשמורת היא משותפת, יופחתו מזונות הילדים שיוטלו על האב ובהמשך אף נקבעה חלוקה שווה לגמרי בהוצאות גידול הילדים בתנאי שלא נמצאו פערים כלכליים משמעותיים בין ההורים. 

ציון דרך ראוי לציון הוא פסק דינו של השופט יעקב כהן משנת 2013, שבו התייחס למקרים קיצוניים בהם אב נדרש לשלם מזונות ילדים בסכומים גבוהים מעבר ליכולתו, גם שעה שהאם השתכרה יותר ממנו והמשמורת הייתה משותפת. בפסה"ד התייחס השופט למצב שנוצר עקב החלה אוטומטית של הדין העברי, והצביע על קושי ביישומו, מאחר וחיוב האב במזונות, כששני ההורים נושאים באחריות זהה כלפי ילדיהם, היא מקוממת ופוגעת בערכים של צדק ושוויון.

לשורה ארוכה של פסקי דין אלה, הצטרף השבוע פס"ד נוסף: נ.ל, אב ממרכז הארץ, חתם עם גרושתו על הסכם גירושים הקובע משמורת משותפת ונשיאה שווה בהוצאות גידול הילדים. ההסכם נבחן על ידי בית המשפט בהליך מיוחד, אושר על ידו וקיבל תוקף של פס"ד. זמן קצר לאחר חתימת ההסכם ואישורו ע"י ביה"מ, דרשה האם לחייב את האב במזונות, תוך התעלמות מההסכם ותוך שהיא מגישה את התביעה בשם הילדים וטוענת כי הילדים לא מחויבים בהסכם שעליו היא עצמה חתמה עם האב. על האב הוטלו בתחילה מזונות זמניים עד להכרעה הסופית.

האב ערער לביה"מ המחוזי נגד קביעה זו וערעורו התקבל. קבלת הערעור מבטאת שתי אמירות חדשניות וחשובות: זהירות בהטלת מזונות על האב במקרי משמורת משותפת, וזהירות ב"פתיחת" הסכם גירושים.  

פסה"ד מתיישב עם מגמת השינוי, ומעגן את התפיסה שלפיה במצב של משמורת משותפת ואחריות הורית שווה, אין מצב  לפסיקה אוטומטית של מזונות זמניים. בעבר, כאשר אם תבעה מזונות מהאב, ברוב המקרים היה נפסק סעד זמני של מזונות שישולמו עד להכרעה בתביעה. בפסה"ד מודגש כי ראוי להעניק הסעד בכפוף לקריטריונים נוקשים, וכי אין די בפערי השתכרות בין הצדדים כדי להצדיק הטלתו. המשמעות בפועל היא שאם התובעת מזונות בשם ילדיה מאביהם, צריכה להוכיח כי הילדים יקופחו מאי הענקתם של המזונות הזמניים.

חידוש מרכזי ולא פחות חשוב גלום בהתייחסות של ביה"מ אל הסכם הגירושים. פסה"ד מדגיש את חשיבותו של ההסכם,  ומעביר מסר לציבור ההורים המתגרשים, לפיו שעה שאושר ההסכם לא ניתן בקלות לבטלו. תביעתה של האם למזונות ילדים היא בניגוד לקבוע בהסכם שאושר רק חודשים ספורים קודם בביה"מ וקיבל תוקף של פס"ד. לא רק שהאם הסכימה לסכום שנפסק רק זמן קצר קודם לכן, גם ביה"מ הסכים שהוא הולם, וזאת לאחר שבחן בדקדקנות את ההסכם, את נסיבות העניין ואף העיר הערות להסכם. מן הראוי שלאחר תהליך כזה הסכם זה יכובד. 

אולם, למרבה הצער, צדדים להסכם גירושים לא תמיד יכולים לסמוך על כוחו ועל תוקפו של ההסכם. ניסוח ההסכם כרוך בתלאות קשות ודורש לא מעט משאבים כלכליים ונפשיים. המתגרשים עושים מאמצים רבים כדי להסדיר את פרידתם בדרכי שלום ובהסכמה, ולאחר דין ודברים מפרך מגיעים להסכמות שנבחנות ומאושרות, וזאת במטרה ליצור ודאות בתקופה כה קשה ומורכבת בחייהם.

אחרי כברת דרך כה ארוכה ומלאת איזונים, מצפים הצדדים ליהנות מביטחון כי ההסכם יכובד, וכי לא ניתן יהיה לסטות בקלות מהקבוע בו. אולם, הלכה למעשה, רבים מהמתגרשים מתאכזבים שעה שהבעל או האישה לשעבר מבקשים "לפתוח" את ההסכם. פעמים רבות המוטיבציה לפעולה זו פסולה, והמבקשים מונעים מאמוציות, מרגשות מקשים ומקשיי הסתגלות למצב,  ובוחרים, לעתים גם בחוסר תום לב, להגיש תביעות לשינוי ההסכמות, ללא כל הצדקה. במקרים רבים, כמו במקרה הנדון,  משתמשות האמהות בטענה כי ילדיהם מקופחים, ודורשות הגדלה של מזונות ילדים, אותם הן תובעות בשם הילדים, על אף  שהם נתמכים ממילא כלכלית על ידי האב, והוצאותיהם ממומנות על ידו באופן ישיר ולמרות שטובתם של הילדים כבר נבחנה באופן מעמיק בעת אישור ההסכם והובטחה. עד לאחרונה, תביעות אלה עשויות היו להתקבל בקלות מפחידה, תוך שכל צד המבקש לפתוח את ההסכם שהוא עצמו חתם עליו מנסה לתקוף את ההסכם תוך שימוש בילדיו הקטינים.

מציאות זו מקוממת במיוחד לאור העובדה שהיחס של החוק להסכם גירושים הוא שונה, ובניגוד להסכמים אחרים, אין די בחתימת הצדדים עליו, וגם לא באישורו על ידי עורכי דין. הסכם גירושים מחייב הליך מיוחד של בחינתו על ידי ביה"מ שמפקח על הנעשה, יורד לסוף דעתם של הצדדים, בוחן כל סעיף וסעיף בהסכם ולא משמש חותמת גומי בלבד. 

המגמה החדשה בבתי המשפט, כפי שבאה לידי ביטוי בפסה"ד החדשני, היא נקיטת משנה זהירות טרם קבלת תביעות המנוגדות להסכם. לפי הפסיקה, מאחר ואישורו של הסכם גירושים כרוך בהליך ייחודי וזהיר, ותוקפו תלוי בהסכמת ביה"מ המעורב מאוד בתהליך, אין מקום לשבש את יישומו אלא במקרים חריגים וקיצוניים.