שיפודי שמחה ובניו

ביקשתי תרומת אוכל לחיילים אחרי שמלון ביטל ארוחת צהריים ברגע האחרון. כמובן, נעניתי וכשבאתי לאסוף את האוכל, חיכו לי ארגזים מלאים בבגטים שמולאו בבשר פרגיות משובח, סלטים וחמוצים טריים וצ'יפס רותח. ליאת, האחראית על המבצע, החליטה שזה לא מספיק, ביקשה שאחכה ודחפה עוד כמה בגטים וצ'יפס גדול. בזמן שהמתנתי, ניגשה אליי אם המשפחה, לא שאלה שאלות, לאן הולך האוכל וכו', להיפך, הודתה לי על שלקחתי מהם את התרומה. איך מסבירים נדיבות שבאה עם ענווה שכזו? במילה אחת, אהבה! תודה גדולה.