פוסט-טראומה בחייהם של לוחמים ואנשים מן השורה

פוסט-טראומה היא אחת מהפרעות הנפש המוכרות ביותר, אך מהו מקורה, וכיצד היא באה לידי ביטוי? האם כל מי שעבר אירוע טראומתי יסבול מפוסט-טראומה, ובאיזו מידה? תשובות לשאלות אלו ולרבות נוספות תמצאו במאמר שלהלן.
כניסה לרשימת ספקים ובעלי מקצוע בסיווג פסיכיאטרים

פוסט-טראומה היא אחת מהפרעות הנפש המוכרות ביותר, אך מהו מקורה, וכיצד היא באה לידי ביטוי? האם כל מי שעבר אירוע טראומתי יסבול מפוסט-טראומה, ובאיזו מידה? תשובות לשאלות אלו ולרבות נוספות תמצאו במאמר שלהלן.

מדינת ישראל הצעירה והקטנה יודעת לא מעט אירועים קשים, לרבות מלחמות קיום, תאונות דרכים, אירועי פשע אלימים ועוד. כל האירועים הללו עלולים לחשוף אנשים נורמטיביים, המנהלים חיים שלווים, לאירועים אלימים וקשים, שנותנים את אותותיהם גם שנים רבות אחרי סיום האירוע. הבה ונבחן מהי הפרעת הפוסט-טראומה, כיצד היא באה לידי ביטוי ומהן הדרכים להתמודד איתה?

 

מהי פוסט-טראומה?

הפרעת הפוסט-טראומה מכונה הפרעת דחק פוסט-טראומטית (או הפרעת דחק בתר-חבלתית). אבחנה זו נפוצה למדי, והיא מהווה חלק מהפרעות הקשורות לדחק נפשי חריף. כבר בשמה של האבחנה ניתן להבין שהינה תוצאה ונגזרת של חבלה (טראומה) נפשית חריפה. הפרעה זו הינה מהבודדות שמצוין בהקשר אליה בצורה בהירה וברורה שהיא נובעת מגורם הדחק, ולכן גורם הדחק מופיע בשם האבחנה. 
 
הפרעת הדחק הפוסט-טראומטית הופיעה לראשונה בצורתה הבהירה ב- DSM3 (ספר האבחנות האמריקאי) בשנת 1980. מועד זה קשור לעובדה שהרבה מאוד מהחיילים ששירתו בווייטנאם חזרו פגועים נפשית, עקב חשיפתם לאירועים טראומטיים שאליהם נחשפו במהלך שירותם במלחמת וייטנאם הקשה והארוכה. 
 

באילו מצבים מתפתחת הפרעת הדחק הפוסט-טראומטית?

הפרעת הדחק הפוסט-טראומטית מתפתחת לאחר חשיפה לאירוע אלים ולחבלה נפשית קשה, המאפיינת מצבי לוחמה קשים, עם האימה הקשורה בהם והחשיפה למראות של פצועים שותתי דם, הרוגים ושאר זוועות המלחמה. 
 
חשוב להדגיש שלא רק אירועים מלחמתיים מביאים להפרעה זו, אלא כל אירוע טראומטי, שבו הנפגע נחשף לדחק חריף - בין אם הייתה פציעה גופנית ובין אם לאו. המכנה המשותף לכל אותם אירועים הינו חשיפה לאיום על החיים או על השלמות הפיזית או הנפשית. הכוונה כאן לתאונת דרכים, לאירועי תקיפה אישית, לאונס ועוד.
 
ככלל, ככל שהחוויה הטראומטית קשה יותר, הציפייה היא לתגובה נפשית קשה ומתמשכת יותר. למשל, בקרב שבויים שיעור ההפרעה עולה על 90%, וככל שחוויות השבי קשות יותר, כן גם עוצמת הפגיעה גדולה יותר. לדאבוני, מדינת ישראל חשופה מאוד לפגיעה שכזו, וזאת לאור המלחמות הקשות שהמדינה חווה, אירועי הטרור וריבוי תאונות הדרכים, שכולם מצבים מטרימים להפרעה זו.
 
 

סימני המחלה מההיבט הקליני

א. חוויה מחודשת ושחזורים של האירוע הטראומטי - בצורת מחשבות, מראות או חלומות מבעיתים.
ב. הימנעות - האדם יעשה ככל יכולתו על מנת להימנע ממגע עם מקומות או אירועים המזכירים לו את האירוע, עד לכך שהוא ינתק עצמו מן      
    ההוויה היומיומית, לרבות מפגש עם אנשים או מראות המזכירים לו את האירוע.
ג. עוררות יתר, המתבטאת בהתפרצויות זעם, בהפרעות שינה, ברגישות לרעשים, במצבי רוח לא יציבים ועוד.
 

מהלך ההפרעה

מהלך ההפרעה יכול להפוך בחלק מהמקרים לכרוני, ולגרום לשיבוש קשה באיכות החיים ובתפקוד החיים של הפרט שנפגע. בדרך כלל, אם תוך פרק זמן של 3 שנים מן החבלה אין שינוי, קרוב לוודאי שלא תהיה הטבה נוספת. 
 
 

טיפול

הטיפול מחייב ערנות וחדות של המטפל על מנת שנוכל להבין שמקורה של ההפרעה הינו בטראומה הנפשית שחווה המטופל, ולא בהפרעה או במחלה פסיכיאטרית אחרת. הטיפול מתחלק לשני נדבכי יסוד:
 
א. טיפול תרופתי - כאן יעילים בעיקר תכשירים נוגדי דיכאון ומרגיעים למיניהם.
ב. טיפול פסיכולוגי - שהינו לא פחות חשוב מזה התרופתי והוא המיועד לעיבוד הנפשי של הטראומה והבניית כלים להתמודדות עם החוויה הנפשית הקשה.
 

מוכרים מספר סוגי טיפולים פסיכולוגיים סגוליים להפרעה זו, EMDR – טיפול בתנועות גלגלי העיניים - זהו טיפול התנהגותי קוגניטיבי, ולאחרונה הצטרף אליו גם טיפול החשיפה המתמשכת (PE). טיפולים אלו עוזרים לנפגע לשחזר את חוויית הטראומה ולאפשר את עיכולה לתוך הנפש, בניסיון לחזור לחיים משולבים בקהילה, מבלי שהטראומה תהפוך למוקד העיסוק היומיומי של הנפגע. 
 
ככל שפרק הזמן עובר, הסיכוי לטפל בהפרעה הולך ויורד, ולכן חשוב להגיש את העזרה הדרושה קרוב עד כמה שניתן לאירוע הטראומטי.

 

 פרופ' משה קוטלר הינו יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל, לאתר: http://www.moshe-kotler.com

עוד בנושא מפורומים ברשת

בפורום באתר דוקטורס שאלו גולשים שאלות בנושא זה. בואו לקרוא מה ענה להם הרופא.

 
חזרה לרשימת המאמרים בנושא פסיכיאטרים
האם המאמר עזר לך?