ואני רק רציתי לשיר: החוקים הלא כתובים של הקריוקי

קריוקי הוא מתנה לכל אדם. וזה לא רק כי הוא מאפשר לנו, נטולי יכולת השירה, להרגיש כמו מינימום נינט, אלא כי הוא גם מייצר סיטואציה בה אחרים מסכנים את עצמם בדיוק כמונו, ועל כן האיזון הקוסמי נשמר. כולם מנצחים.
אבל ברצינות, יש משהו כל כך משחרר בלשיר מול אנשים שחולקים את אותו גורל כמוך, שאין פלא שקריוקי הפך להיות אחת הפעילויות הקבוצתיות הפופולריות של הזמן האחרון. אנחנו כמובן ממליצים לעשות את זה במועדון ולא על הגג על חשבון השכנים שלכם, אבל מעבר לכך יש כמה חוקים שיהפכו את אירוע הקריוקי שלכם למהנה הרבה יותר.

תשירו כמו במקלחת

בורכתם בקול פעמונים ומנעד של ג'ולי אנדרוז? אנחנו מקנאים בכם. באמת. אתם לא מבינים עד כמה. כשרובנו מנסים לשיר אנחנו נשמעים כמו מאבק ווקאלי רב נפגעים בין כלב שמתגעגע לבעלים שלו ובובספוג. אבל האמת היא שבקריוקי זה לא משנה. לדעת לשיר זה פלוס גדול, אבל זה לא העניין המרכזי.
אם כבר אזרתם את האומץ לעלות על הבמה, אז דבר ראשון כל הכבוד לכם. זה הכי לא מובן מאליו. ודבר שני – אל תתפדחו, אל תיבהלו מעצמכם. תנו את מה שאתם יכולים, ואם אתם מספיק נהנים כולם יזרמו אתכם. אף אחד לא בא לחלק ציונים.

הכינו רשימת שירים מראש

אתם לא צריכים לתכנן פלייליסט מדויק, וספונטניות היא חלק חשוב ומבורך מכל העסק, אבל טוב תעשו אם בימים לפני המפגש תכתבו לכם בצד כמה שירים שתרצו לבצע. כשהעניינים מתחילים להתחמם ובכל רגע עולה מישהו עם שיר אחר, הכי מבאס זה לשבת בצד ולנסות להתרכז בכל השירים שיש לנו בספוטיפיי (או על מדפי הדיסקים בסלון, אם אתם פליטי ניינטיז) בניסיון לשלוף את הבחירה האולטימטיבית הבאה שלנו.
מומלץ לפתוח פתק באייפון ופשוט לכתוב כל פעם שאתם נזכרים במשהו. קצת יוריד מהלחץ.


זהירות, אריאנה גראנדה! / צילום: שאטרסטוק

אריאנה גראנדה כמשל

לפעמים הדברים שנראים הכי פשוטים הופכים לאתגרים קשוחים למדי. קחו למשל את אחת מהכוכבות הגדולות של התקופה, אריאנה גראנדה, שאין לנו שום בעיה לשיר איתה במלוא הגרון כשאנחנו באוטו. זה לא משהו מורכב מדי, בסך הכל פופ, נכון? ובכן, ממש לא. ממש ממש לא.
גראנדה מצליחה להגיע למקומות כל כך גבוהים עם הקול שלה, כזה שמעט מאוד בני אדם מסוגלים, והמעברים שלה חדים. סופר חדים. אז אנחנו לא אומרים בהכרח לוותר על המנוני פופ כמו Breakfree או God is a Woman כשאתם מקבלים את המיקרופון, אבל תדעו שאת רוב השיר תבלו בצווחות דקות שלא יהיה להם כל קשר למה שהיה לכם בראש. רוצים לומר – דעו מה אתם לוקחים על עצמכם, ולפחות בהתחלה בחרו שיר של זמר או זמרת שיותר קרובים למנעד שלכם.

שיר אחד בכל פעם

כחלק מכללי האתיקה של ערב קריוקי, זכרו שבזמן שאתם על הבמה מישהו מאוד מחכה לתור שלו. לא משנה כמה אתם נהנים וכמה אתם נותנים הופעת מחץ, לא נורא יעריכו את זה אם תמשיכו לסיבוב נוסף בלי לתת הזדמנות למישהו אחר וסתם תיצרו אווירה של חוסר סבלנות מסביבכם.
אף אחד לא אוהב גרגרנים, גם אם הם יודעים את כל המילים של The Real Slim Shady.

שימו לב לווייב של החדר

כמו בכל תחום אחר בחיים, גם בקריוקי רגישות יכולה להיות דבר מאוד מבורך. למשל, אם כולם עפים וקופצים עם עומר אדם או בריטני, ואתם יודעים שעוד רגע אתם עולים עם "לבכות לך" של אביב גפן, אולי כדאי להחליף גם אם זה השיר האהוב עליכם וחיכיתם להזדמנות הזאת בסתר כבר שנתיים. יהיה זמן גם לזה בהמשך, אל תדאגו.
אם הערב בסימן עלייה, זה גם התפקיד שלכם לדאוג שזה יישמר ותוכלו להרגיש טוב עם עצמכם שהייתם כוח חיובי בקבוצה.

זה פחות מפחיד ממה שזה נראה / צילום: שאטרסטוק
 

אל תשבשו את הסדר

עוד נדבך בכללי האתיקה של ערב קריוקי. אולי לא כולם חושפים את זה, אבל כמעט כל אחד בחדר ממש מחכה לרגע שלו, וסביר שגם סופר בלב עוד כמה שירים יש לו. לכן מאוד חשוב לשמור על הסדר שנקבע ולא לשחק את רצף השירים – לפחות בלי ליידע אף אחד. זה פשוט לא משהו שמגניב לעשות.

שירים של מעל לחמש דקות הם בעיה

כמו הרבה דברים, תפיסת הזמן שלנו לא תמיד מייצגת נאמנה את המציאות, ובקריוקי זה בולט במיוחד. קחו למשל את שיר המקלחת האולטימטיבי It's All Coming Back To Me Now של סלין דיון. בחלקים מתקדמים של הערב השיר האמוציונלי והמדביק הזה יכול להיות פיצוץ. רק הבעיה שהוא נמשך על פני שש דקות, בזמן ששיר ממוצע הוא משהו כמו ארבע.
אז נכון, מהן שתי דקות לעומת הנצח? אבל סמכו עלינו, בקריוקי זה באמת מרגיש כמו נצח לפעמים, גם לכם וגם לחבריכם. למרות שזה נשמע מפתה, היזהרו מהמנוני רוק שלפעמים מפתיעים עם איזה סולו גיטרה של שלוש דקות ובו אתם תעמדו על הבמה ותתפללו שהדבר הזה ייגמר כבר.

אף פעם אל תשברו את האשליה

מכירים את הרגע הנורא הזה במסיבה, שבו כולם רוקדים, כולם לגמרי בתוך הרגע, ואז בטעות נדלקים האורות? פחות או יותר ההגדרה של סיוט. בקריוקי זה חריף הרבה יותר, כי מודעות עצמית היא האויבת הכי גדולה שלו.
כשמישהו מופיע הימנעו מלעשות ניסיונות עם הסאונד, עם התאורה, אל תקומו ותצעקו למישהו בצד השני של החדר שיעביר לכם את הטאבלט, או כל דבר שיכול לגרום לבן אדם על הבמה להיזכר במציאות.
אנחנו לא בקטע של מציאות הערב.

וזכרו - Total Eclipse of the Heart רק בסוף!

שיר האייטיז של בוני טיילר הוא כפי הנראה המנון הקריוקי המושלם. יש בו המון מילים, הוא קצבי אבל מתפתח לאט ומגיע לשיאים רגשיים קטלניים. וזה בדיוק העניין. מאוד מפתה לקפוץ עליו כבר בהתחלה, אבל זה אומר שאתם מקדימים את הפיק של הערב. חכו עם זה, תנו לנו להרוויח את הזכות לצעוק את זה ביחד בסוף בשארית כוחותינו. רק ככה נדע שעברנו ערב קריוקי שהיה שווה את הכל.

למחירון אטרקציות המלא לחץ כאן