בתי קולנוע לב מנוהלים על ידי גיא שני והוקמו ע"י איז'ו ונורית שני, שאומרת כי "מלכתחילה האמנו שהקהל הישראלי הוא קהל איכותי שאוהב סרטים טובים, התפקיד שלנו היה רק לתת להם מקום, בית, שיהווה מסגרת לאותו קהל הצמא לתרבות". לאורך השנים מזהה הקהל בארץ את בתי קולנוע לב עם איכות ותוכן מקורי ומרענן של סרטים טובים. סרטים שהם בעלי אמירה אישית ואמנותית, של מיטב יוצרי הקולנוע בעולם.אנו מרגישים שיש לנו מחויבות אמיתית לקהל שלנו, זה מתבטא ביחס שאנו בוחרים להעניק לו, החל בבחירת הסרטים דרך נוחות המושבים, סידורי החניה וכלה בזה שאנחנו רוכשים לו כבוד ולא מקרינים חצי שעה של פרסומות מעצבנות לפני הסרט, עבורו הוא רכש כרטיס.
ביום שלישי, ה-8.11, התחשק לי לראות סרט בקולנוע הקרוב לביתי. חשבתי לתומי, כי באמצע שבוע אין צורך להזמין מראש ולספוג את העמלה על כך וכי מספיק להגיע לקופות הקולנוע בזמן.
הסרט היה אמור להתחיל ב-19:00, כאשר יש פרסומות של בערך 10 דקות.
כשהגעתי, בשעה 18:45, היה תור ארוך מאד לפניי. כשהתקרבתי אל הקופות, הבנתי מדוע. הרמקול של אחת הקופאיות לא עבד, והאחרונה נאלצה לצעוק מבעד לזכוכית, דבר אשר כמובן לא עזר וגרם ללקוחות להתעצבן עליה, על אף שאין זו אשמתה.
כשהגיע תורי אותה קופאית הייתה פנויה ושאלתי אותה מה קרה למיקרופון. בתגובה היא חייכה אליי חיוך חצי מיואש ואמרה שהמיקרופון התקלקל אתמול וטרם תיקנו אותו. משפט זה מאד עיצבן אותי. איך מצפים מקופאית בקולנוע שתעבוד ללא מיקרופון?!
לאחר מכן היא ניסתה למכור לי מנוי. המנוי עצמו מאד משתלם ונוח למי שמגיע הרבה לרשת לב, אבל כבר לא הייתה לי סבלנות ורציתי להיכנס לסרט.
כך יצא ששילמתי 38 שקלים לכרטיס, כאשר בתור סטודנטית יכולתי לשלם עליו 25 ש"ח באמצעות מנוי סטודנטים.
אם רק הרשת הייתה מתייחסת ברצינות לעובדיה, הייתי עושה מנוי אחרי הסרט. אבל לא רציתי לפרנס את הרשת יותר ממה שכבר פירנסתי באותו יום.
לכן, מוסר ההשכל הוא לא להגיע לבתי עסק אשר מזלזלים בתנאי ההעסקה של עובדיהם. הקופאית עשתה את עבודתה בצורה מסורה, אבל לשם מה? בשביל שכר מינימום סביר להניח. בושה וחרפה. הייתי צריכה ללכת לסינמה סיטי...
