כמו בריו - על מנעולנים, אולימפיאדה ומה שביניהם

ב-5 לאוגוסט, אם ירצה נגיף הזיקה, ייצאו לדרך המשחקים האולימפיים בריו דה ז'נרו, ברזיל. תהיה זו האולימפיאדה ה-31 במספר והראשונה שנערכת ביבשת דרום אמריקה. למשך קצת יותר מחודש, רבים מאיתנו צפויים להיות צמודים לטלוויזיות ולטלפונים שלנו, תוך שאנחנו מקווים למדליה ישראלית אחת לפחות לרפואה. סביר להניח שבמהלך התקופה הזו יישברו שיאים ויווצרו מספר סיפורים ספורטיביים מרגשים שיצדיקו את הצפייה הדי ארוכה בטלוויזיה ואת התחרויות הדי מוזרות שאנחנו צריכים לצפות בהן מדי פעם.

אנחנו כאן כדי להכין אתכם לאולימיפיאדה, אך בצורה שונה ממה שאתם חושבים. לא תמצאו כאן שמות של ספורטאים ישראליים, שיאים עולמיים שעשויים להישבר או פרטי טריוויה על כל תחרות. הרשינו לעצמנו להציג לכם את הצדדים הפחות מוכרים של המפעל המדהים הזה. שלא תגידו שלא אמרנו. למקומות, היכון, צא!

1896 היא שנה חשובה מאד בהיסטוריה העולמית. זוהי השנה בה נערכה האולימיפאדה הראשונה באתונה, בעוד שבצרפת נערכה הקרנת הקולנוע המסחרית הראשונה שסימלה את לידת הקולנוע כפי שאנו מכירים אותו היום. כנראה שמישהו ממארגני האולימפיאדה ביוון החליט כבר אז ליצור סרט אקשן הוליוודי, מה שאולי יכול להסביר את ההחלטה לערוך את מקצי השחייה בתחרויות במים הפתוחים שליד נמל פיראוס. התנאים היו בעייתיים, בלשון המעטה (נא לקרוא בקול של שדרן רדיו): רוחות חזקות נשבו, טמפרטורת המים עמדה על 12 מעלות בלבד וגובה הגלים היה כארבעה מטרים.

שחיין הונגרי צעיר בן 18 בשם אלפרד האיוש, שאביו טבע בנהר כשנתיים טרם התחרות, הוא שהגיע ראשון לנקודת הסיום, כשהוא תשוש ומפוחד מאד. את המאורע באולימפיאדה הוא סיכם במשפט אחד: "הרצון שלי לחיות גבר לחלוטין על הרצון שלי לנצח בתחרות". האיוש, שהיה ככל הנראה לא רק אמיץ אלא גם שנון, נשאל פעם על ידי מי שיהיה לעתיד מלך יוון היכן למד לשחות כל כך טוב, וענה: "במים". בשנים שלאחר מכן הוא המשיך לשחות ולהתחרות, אך פיתח קריירה נוספת של אדריכל שהמומחיות שלו הייתה, ניחשתם נכון, תכנון של מתקני ספורט.
 

דבר ידוע הוא שניתן להגיע להישגים ספורטיביים רק לאחר השקעה עצומה. ובכן, ב-1896 זה כנראה היה פחות ידוע. לקראת האולימיפאדה הראשונה הוחלט על ספורט חדש שיקשר בין התחרות לבין השורשים העתיקים שלו. הרעיון שהוצע היה לדמות למעשה את הריצה של שליחי החדשות מהעיר מרתון לעיר אתונה, במטרה לבשר על הזכייה של אתונה בקרב שנערך במרתון בשנת 490 לפני הספירה. 

כך נולדה ריצת המרתון, שהתקבלה בשמחה בעיקר אצל היוונים. הם התאמנו במרץ לקראת המשחקים האולימיפיים ואפילו ערכו סבבי מוקדמות, בעוד שבמדינות אחרות חשבו שניתן יהיה לשלוח למשחקים רצים ללא הכנה. מעבר לספורטאים היוונים, רק ספורטאי אחד מכל המתחרים השלים ריצת מרתון בחייו. בלי אימונים המשימה הייתה בלתי אפשרית, כך שלא חלף זמן רב עד שכמעט כל הרצים פרשו מהמירוץ. 

המתחרה היווני ספירידון לואיס, שעבד בתור מחלק מים, היה מאומן יותר. הוא כנראה היה כל כך בטוח בניצחון שלו, עד שהוא עצר בפונדק המקומי ללגימת יין. הוא קיבל מידע על מצב הרצים ולמרות שהיה בפיגור הכריז בביטחון: "אני אנצח אותם". ואכן, הוא הגיע ראשון והפך לגיבור לאומי של ממש. ההישג שלו – סיום המרתון בפחות משלוש שעות – אמנם לא נראה מרשים בסטנדרטים של היום אבל אם לוקחים בחשבון שמלבד יין, הספיק הרץ היווני לשתות בדרך לנקודת הסיום גם חלב, בירה ומיץ תפוזים, ואפילו לאכול ביצת פסחא, אי אפשר שלא להבין מדוע "להיות לואיס" הפך בשפה היוונית למטבע לשון ל"להיות מהיר".
 

המשחקים האולימפיים בברלין 1936 זכורים בתודעה עקב הסיבות הלא נכונות. לא נתייחס כאן לתלאות המלחמה וגם לא לסיפור של ג'סי אוונס (למעוניינים, בימים אלה מוקרן בקולנוע הקרוב לביתכם סרט המציג את סיפורו), אלא לשני קופצים במוט מהמשלחת היפנית, שהשיגו בדיוק את אותה התוצאה בגמר ודורגו במקומות השני והשלישי. 

במצב רגיל, סביר שהייתה נערכת קפיצה מכרעת במטרה לקבוע מי מהם יקבל את מדליית הכסף ומי את הארד אך אף אחד מזוג החברים היפנים לא היה מוכן לעשות זאת מתוך כבוד לחברו. בסופו של דבר החליט אחד מהם, ששמו או, להסתפק בארד (לא ברור מה היו מניעיו). לאחר שהשנים חזרו ליפן עלה אצלם רעיון מוצלח יותר. הם ניגשו לצורף עם שתי המדליות וביקשו ממנו לחתוך כל אחת מהמדליות לחצי ולחבר ביניהן, כך שכל מדליה תכלול כמות שווה של כסף וארד. מדליות אלה זכו לכינוי "מדליות החברות" ומסמלות אחווה ביפן עד עצם היום הזה.

כל עיר שמארחת את האולימפיאדה משקיעה סכומי עתק כדי ליצור כפר אולימפי מכובד. ברוב המקרים זה מצליח, אבל לא תמיד. אולימיפאדת החורף בסוצ'י, רוסיה, נחשבת לאחת השערורייתיות בהיסטוריה, למרות העובדה שהיא היקרה ביותר שנערכה עד כה. רבות נכתב וסופר על תנאי האירוח הירודים בכפר האולימפי הרוסי ב-2014, שמעצביו הפליאו לעשות ומיקמו לדוגמא שלושה כיסאות ישיבה מול האסלות באחד מחדרי השירותים, וכן החליטו שאין צורך במחיצה בין שתי אסלות. גם העובדה שהמים בהם השתמשו הספורטאים היו ברובם חומים או קרים ופעמים רבות גם חומים וגם קרים, לא סייעה לחוויית האירוח.

גולש המזחלות האמריקאי ג'וני קווין חווה את ההזיה על בשרו. הוא נכנס לחדר השירותים, עשה את מה שעשה, ניסה לפתוח את הדלת וגילה שהידית נשארה בידו. האדם הבינוני והסביר היה צועק לעזרה ברגע זה (או מתקשר למנהל המשלחת שלו / מגדיל ראש ומזמין מנעולן מדפי זהב המקומי) אבל ג'וני קווין לא נכנס עם הטלפון שלו לשירותים. אולי חשש שיהיה קשה לו למצוא מעבדה סלולרית בכפר האולימפי הידוע לשמצה אם הטלפון שלו ימצא את מקומות באסלה. התוצאה אפוא הייתה דלת מפורקת לחלוטין אותה שבר קווין במו ידיו, ותמונה של דלת אחת שהפכה וויראלית מאוד בן לילה. 

נקווה שריו תספק לנו יותר סיפורי הצלחה מאשר כל סיפור אחר וכמובן, בהצלחה למשלחת הישראלית.