אורית פלג

January 11 ב-11:21

כמה פעמים שמענו את המילה חמלה, או הרגשנו חמלה כלפי אדם אחר, או התבקשנו להתנהג בחמלה כלפי מישהו אחר. זה מאוד ברור לנו שכך צריך להתנהג כלפי אדם אחר שהוא במצוקה, או שהוא טעה או לא מצליח לעיתים. כי חמלה היא רגש המבטא תחושה של השתתפות בסבל, המלווה לרוב ברצון להקל או להפחית מן הסבל של האחר; ביטוי של טוב לב מיוחד כלפי הסובל. חמלה נובעת מתוך אמפתיה.

אבל מה עם חמלה עצמית? מה עם להפנות את הרצון להקל על סבלנו שלנו? על להפגין טוב לב ואמפתיה כלפי הסבל שלנו?

ד"ר כריסטין נף, פסיכולוגית חינוכית שהיא חלוצת החוקרות על חמלה עצמית מדברת על שלושה דברים מרכזיים שיכולים לעזור לנו להרגיש חמלה עצמית (לא לטעות עם רחמים עצמיים).

1. אדיבות וחוסר ביקורתיות כלפי עצמך – חמלה עצמית קוראת לנו להיות חמים ומבינים כלפי עצמנו, בעיקר ברגעים בהם אנחנו סובלים, נכשלים ומרגישים לא ראויים. זאת בניגוד לנטייה שלנו להתעלם מהכאב, ולהלקות את עצמנו בביקורת עצמית.

2. ידיעה שאנחנו חלק מחוויה אנושית משותפת – ברגעי משבר ותסכול חשוב לזכור שכולנו סובלים, כואבים, טועים, פגיעים ולא מושלמים. כשחווים משהו שהוא חלק מ"ההוויה האנושית" ולא משהו "שקורה רק לי" קל יותר להתמודד עם הקושי. חשוב גם לזכור שלא בחרנו בהיבטים רבים של עצמנו ושל נסיבות חיינו, והם נובעים מגורמים רבים מאוד, גם גנטיים וסביבתיים, שאין לנו כמעט שליטה עליהם.

3. מודעות – התבוננות בתחושות וברגשות כמו שהם, ללא העצמה או הדחקה, בלי להקטין ובלי להתעלם. להסתכל על משהו כאילו הוא קרה למישהו אחר, ללא הזדהות. כשההתבוננות היא ממרחק אפשר לעשות zoom out ולשים את הפרופורציות הנכונות. לנסות להתבונן במחשבות וברגשות כמו שהם ללא תוספות, פירושים, הגזמות או התעלמות. בלי לשקוע בהאשמה עצמית כגון "איך הבאתי את זה על עצמי", או הגזמה " אי אפשר לחיות ככה", או מחשבה ש"זה לעולם לא ייפתר" ועוד.

אנחנו לעיתים מבלבלים בין חמלה עצמית ורחמיים עצמיים. בנוסף אנחנו לעיתים חושבים שביקורת עצמית שומרת עלינו משאננות וטעויות, או שחמלה עצמית זה מסווה לתירוצים או תחילתו של "מדרון חלקלק". אבל חמלה עצמית זה לא וויתור עצמי אלא דאגה עצמית. היא מובילה להצבת מטרות נכונות וראליות בשביל עצמנו.

מחקרים מראית שאנשים עם חמלה עצמית חווים יותר שמחה, סובלים פחות מבעיות נפשיות ופיזיות, ומדווחים על שביעות רצון מהחיים גבוהה יותר.

אז פעם הבאה לפני שאתם מתאכזבים מעצמכם, מלקים את עצמכם, כועסים והופכים להיות שיפוטיים וביקורתיים כלפי עצמכם, תחשבו על הדברים האלה ותפגינו חמלה כלפי עצמכם, כמו שאתם יודעים לעשות זאת למען אחרים.

November 9 ב-10:30

איך אנחנו מוצאים בתוכנו אמפתיה לאדם או לסיטואציה שמאוד קשה לנו להיות אמפתיים כלפיו?

המטופל הראשון שלי היה בבי"ח פסיכיאטרי במחלקה הסגורה, במסגרת הפרקטיקום שלי בתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. המחלקה הייתה כמובן סוערת מאוד, כמו כל המחלקות הסגורות. לאחר כשבוע בערך במחלקה הגעתי לחדר הצוות לישיבת צוות (עדיין לא היה לי מפתח לדלתות. במחלקה סגורה הכל נעול), בדיוק שבאתי לדפוק על הדלת שמישהו יכניס אותי, הגיע אחד הפסיכיאטרים בדרכו לחדר, ואחריו הלך אחד המטופלים כועס מאוד וצועק על הפסיכיאטר. המטופל הזה היה בערך 2 מטר גובה חסון מאוד ונראה חזק ומפחיד במראה. הפסיכיאטר התעלם ממנו, נכנס וסגר את הדלת אחריו. לצערי הוא לא ראה אותי, ואני נשארתי לעמוד לבד ליד המטופל הכי גדול ומפחיד במחלקה שהוא כועס ועדיין צועק לעבר הדלת.

מה עושים? כל מה שהרגשתי באותו רגע היה פחד, אבל גם חמלה למצוקה של המטופל, ואת זה אמרתי לו. אמרתי שאני רואה שהוא מאוד כועס כי הוא רצה לדבר עם הרופא, והוא התעלם ממנו וזה באמת לא בסדר, אבל נראה לי שהוא מיהר לישיבה ואני מקווה שהוא יתפנה וידבר איתו לאחר הישיבה. להפתעתי המטופל נרגע מיד. בינתיים הסתבר שהפסיכיאטר שמע את מה שאמרתי, פתח את הדלת, הכניס אותי ואמר למטופל שהוא ידבר איתו אחרי ישיבת הצוות.

לאחר מספר ימים הודיעה לי המדריכה שלי שאני אטפל במטופל הזה. הפסיכיאטר התרשם מהיכולת שלי להרגיע אותו ולהתחבר אליו, והוא אליי ולכן נראה להם שאוכל להתמודד ולעזור לו. היא גם סיפרה לי שבמצבים פסיכוטיים בעבר הוא נהיה מאוד אלים, ומכיוון שהוא כזה גדול וחזק גם מצליח לעשות נזקים רבים.

אמרתי לה, אז איך אסתדר איתו? והיא אמרה פשוט תמשיכי את מה שעשית, אם הוא ירגיש שאת מבינה אותו הוא יישאר רגוע. ואכן כך היה. במספר החודשים שהיה מאושפז וליוויתי אותו הוא לא התפרץ עליי אף פעם. מהשיחות וההכרות שלי איתו הבנתי כמה הוא במצוקה וכמה האלימות היא תוצר של המצוקה, והמחלה כמובן. כך הצלחתי להישאר אמפתית אליו, גם כאשר סיפר לי על התנהגויות שלא הסכמתי איתן בעיקרון. לא הייתי צריכה להסכים עם ההתנהגות האלימה שלו, הייתי צריכה פשוט להבין מאיפה היא מגיעה, ואיך הוא מרגיש בסיטואציות האלה.

זה בעצם מה שנידרש מהורים לילדים. הורים צריכים לתת לילדים שלהם תחושה שהם מבינים אותם, את התסכול שלהם, את המצוקה שלהם. הם לא צריכים להסכים עם ההתנהגות אם היא נראית להורה לא בסדר, אבל הם כן צריכים לגרום לילד.ה להרגיש שהם מבינים אותם והם איתם לא משנה מה.

זו אמפתיה, לראות את הסיטואציה מהעיניים של האחר, לא שלנו, ובלי לשפוט. אחרי שאנחנו מצליחים להיות אמפתיים, אז אפשר גם להעביר ביקורת בונה, שלילד.ה יש גם מה לעשות עם הביקורת הזו. כמובן שזה תקף גם לאמפתיה כלפי מבוגרים, לא רק ילדים.

גם כשאנחנו אולי לא צודקים אנחנו רוצים שיבינו אותנו, יבינו את הכעס, תסכול, אכזבה, או כל רגש אחר שמתלווה לסיטואציה. כשאנחנו מרגישים שמבינים אותנו אנחנו גם פתוחים יותר לשמוע ביקורת על ההתנהגות שלנו.