אפשרויות קבורה - על קבורה דתית וקבורה אזרחית

עוד לפני שמדברים על האפשרות ה"אלטרנטיבית" לקבורה, נדרש להתייחס לזו הבסיסית והנפוצה יותר. קבורה דתית, פשוטה כמשמעה, היא קבורה המנוהלת על ידי גורמים דתיים, וזאת בהתאם להלכה היהודית. ההליך הדתי כולל בתוכו אמירת קדיש, תפילות לעילוי נשמתו של האדם הנפטר, גילוי המצבה במועד האזכרה וכיוצא בזה. מכאן, שנכנסים לתמונה גם ארגונים דתיים שאחראיים על מלאכת הקבורה בפועל. הגורם המרכזי המעניק שירותי קבורה בישראל הוא חברות הקדישא למיניהן הפועלות במונופול אזורי, אם כי גם מועצות דתיות של חלק מהרשויות המקומיות עשויות לבצע זאת. בסך הכול, פועלים בישראל כ-640 גופים המרכזים תחתיהם שירותי קבורה מסוגים שונים.
 

מבחינה כלכלית, עיקר ההוצאות עבור הקבורה המסורתית נופלות על המוסד לביטוח לאומי,  שמתנהל אל מול החברות המבצעות את ההליך בפועל. ההוצאות של המשפחה מתרכזות בעלויות רכישת מצבה והצבתה, מה שדורש לרוב סכום של כמה אלפי שקלים. כאשר בוחרים במצבות מעוצבות, או כאלה העשויות חומרים יקרים יותר, המחיר, כמובן, נוסק כלפי מעלה.

ב-1996, ארבע שנים לאחר הקמתה של עמותת קבורה אזרחית העונה לשם "מנוחה נכונה",  נחקק בישראל חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, והוא החל להיות מיושם לקראת תחילת האלף השלישי. החוק מעניק, ברמה הכללית, את האפשרות לקבור אדם בכל סוג של הליך  שבו מעוניינים, עם או בלי התפילות המקובלות. 
 

השינוי שהחוק הזה חולל, משמעותי בכל קנה מידה. אם בעבר הייתה הקבורה האזרחית נחלתם של חסרי הדת בלבד, הרי שבעקבותיו כל אדם החפץ בכך יכול להיקבר בחלקה אזרחית של בית קברות, או אפילו באחד מבתי הקברות הבודדים שהם אזרחיים במהותם. חשוב להדגיש בהקשר הזה שתקנות שנחקקו, הקובעות כי בתי עלמין חדשים או מורחבים צריכים להקצות לפחות עשירית משטחם לקבורה אזרחית, עדיין אינן מיושמות במלואן. על פי מסמך המידע של הכנסת בנושא, מיוחסות לחוסר היישום כמה סיבות, ובכלל זה מונופול של חברות הקדישא למיניהן; חוסר פיקוח ממשלתי מספק או מחסור מהותי בקרקעות לקבורה.
 

הקבורה האזרחית מתאפשרת בפועל בעקבות בקשה של האדם טרם מותו (למשל, בצוואה שהוא עורך), או עקב בקשתו של אדם בדרגה המשפחתית הקרובה ביותר אליו. בנוסף על כך, בקבורה אזרחית אפשר לקבור גם אנשים שאינם יכולים להיקבר בבתי העלמין המסורתיים, דוגמת אלה שאינם יהודים. אגב, גם במקרה של קבורה אזרחית עיקר ההוצאות חלות על הביטוח הלאומי.

בישראל, פועלים כיום שלושה בתי קברות אשר מצהירים על עצמם כאזרחיים במלוא מובן המילה: הראשון הוקם בשנת 1999 בבאר שבע, והוא נחשב למוסד המרכזי בישראל העוסק בתחום של קבורה אזרחית, עם אלפים רבים שנקברו בו עד עצם היום הזה. בתי עלמין אזרחיים אחרים נפתחו בקריית טבעון (2005, משמש את תושבי היישוב בלבד) ובכפר סבא (2009, חלק מהותי משטח בית העלמין החדש שנפתח). מספר בתי קברות אזרחיים שהיו אמורים להיפתח בשלב הראשון, ובכלל זה בירושלים, בתל רגב או באזור המרכז, טרם נפתחו. 
 

בנוסף לבתי הקברות שהוזכרו, נפתחו במרוצת השנים בתי עלמין אזרחיים, בייחוד בקיבוצים או במושבים, אך עלויות הקבורה בהם נוטות להיות גבוהות פי כמה מאשר באלה הממלכתיים. כמו-כן, במרבית בתי הקברות האלה פתוחה הקבורה אך ורק לתושבי המושב או הקיבוץ בלבד.

מבחינה טכנית אפשר להצביע על מספר גופים העוסקים בקבורה אזרחית בפועל. עמותות דוגמת "מנוחה נכונה" (קריית טבעון), "בית עולם חורשים בע''מ" (השרון), "מנוחה מכובדת" (הרצליה), "מנוחת עדן" (גן יבנה), "מנוחה לעד" (תל אביב), "עלי שלכת" ובעיקר "מנוחה נכונה - באר שבע והסביבה", הן המרכזיות הפועלות בשדה זה. על כל פנים, אין בנמצא נתונים מדויקים על מספר הקבורות האזרחיות המבוצעות בישראל בכל שנה.

בנקודה הזו, ראוי להדגיש דבר אחד, והוא שבישראל יש אומנם מסורת, אך אין חוקים המחייבים לפעול על פיהם בכל הנוגע לקבורה. התקנה העיקרית, אם אפשר לקרוא לה כך, גורסת שיש לבצע את הקבורה בפרק זמן של שלוש עד ארבעים ושמונה שעות מאז רגע פטירתו של המנוח, וזאת במטרה לשמור על כבודו.
 

דגש חשוב אחר ביהדות הוא על קבירת האדם הנפטר באדמה ("כי מעפר באת, ואל עפר תשוב"), אך אין חוק מחייב ביחס לזה. אדרבא, בשנים האחרונות, יחד עם מצוקת המקום בלא מעט בתי עלמין בישראל, כמו גם הרצון של משפחות לקבור את יקיריהן יחדיו, הופכת למקובלת האפשרות של קבורה בקומות. אופצייה אחרת, המועדפת יותר על המסורתיים בחברה הישראלית, היא קבורה בזוגות. על כל פנים, על מנת לקיים את המשפט התנכ''י שהוזכר, החברות האחראיות על שירותי הקבורה מניחות לרוב אדמה או עפר בתוך תאי הקבורה.

התייחסות  ניכרת מבחינת משפחות רבות מקבלת ההתנהלות ביחס לגופה, וההשפעה של כך על הקבורה. ראשית, האפשרות של שריפת הגופה, שאינה אסורה בישראל על פי התורה או ההלכה. עם זאת, השכיחות שלה נמוכה במיוחד, וזאת עקב תפיסות מסורתיות, היבטים כלכליים (המוסד לביטוח לאומי מממן רק קבורת גופות, ולא שריפתן) או אפילו פתיחת הפצע הלאומי היהודי הגדול ביותר, הלא הוא תקופת השואה. חברת "עלי שלכת" היא המרכזית בישראל המבצעת שריפת גופות, כאשר בבית העלמין האזרחי בבאר שבע קיימת חלקה המיועדת לקבורות אפר.
 

דילמה משמעותית אחרת נוגעת לארונות הקבורה, ובעיקר לשאלה האם מותר לעשות זאת על פי היהדות, על רקע הפסוק "ואל עפר תשוב". עם זאת, היהדות או ההלכה אינן אוסרות על קבורה בארון, וניתן לראות שהדבר מתבצע באופן מסורתי הן בקבורה של יהודים בחו''ל  הן במקרה של קבורת חללי צבא ההגנה לישראל או אישי ציבור חשובים. הנושא מעורר מחלוקת לא מעטה, כשהתפיסה של המצדדים בקבורה בארון היא שה"איסור" על כך נובע משיקולי מקום גרידא, ולא משום מניע דתי או מסורתי.